אזכרה 2014

כמעט כמספר השנים ששגיא היה כשסיגל נפטרה, מחצית ממספר השנים שאופיר היתה כשסיגל נפטרה. 5 שנים נותנות תחושה שחלף זמן רב. ובאמת 5 שנים תקופה לא קצרה. אבל בלבנו ההרגשה לא משתנה.... הגעגועים לסיגל, לחיים המשותפים למשפחה שהיינו לא השתנו. 5 את הגעגועים, החוסר, את למלא עוזרות ולא להיות, היה שיכול מה את שהיה, את משכיחות לא שנים תחושת ההחמצה שמלווה בכאב ולעיתים גם בכעס. ההתלבטויות את והחוויות, השמחה רגעי את עימה לחלוק חסרה, סיגל הקרובה ולמשפחה לילילדים, לא סיגל למה הבנה... אי החמצה, בתחושת בעצב, מלווים תמיד הם "נקיה", שמחה רגעי יותר איןכבר לעיתים במראה, לסיגל דומה אופיר כמה כשיאמרו בעצב, מהולה תהיה שלנו השמחה שתמידכנראה ביכולותבדיבור, – לאחרים בדאגה ברגישות, לסיגל... דומה שגיאכמה – שמחה הרבה שמעליםדברים והקשיים. כאן, גם לה מגיע להנות, לרוות נחת – שאלות שאין לנו עליהן תשובה.... אבל עם סוג של עצב... וכאב אבל - למרות שסיגל לא איתנו... היא כן איתנו, כל הזמן... כמשפחה וחווים עושים שאנחנו מה ובכל במחשבות בתמונות, בשיחות, מאיתנו, אחד כל שלבלב... ויש על הלאה ממשיכים אנחנו לבדיחות... ואפילו לערכים, לחינוך, בבית, להתנהלות משמעותית תרומהלה יחד ואני סיגל התחלנו אותה הדרךבסיס , לעיתים הילדים את יחד שגידלנו באיך יחד, שגדלנובאיך במודע ולעיתים מבלי לשים לב, את כל מה שבנינו יחד. שנינו שרק ומצבים בדיחות פרטיות, בבדיחות שהתבטא השנים כל ולי לסיגל שהיה המשותף הומורחוש הבנו, לפעמים גם בלי לומר מילה, רק במבטים, והומור שהרשנו לעצמנו כי הוא נשאר רק שלנו. חוש הומור משפחתי-פרטי כזה ממשיך ומתפתח אצלנו, שלושתנו, לילדים ולי. צומחים גדלים, אתם שבה בדרך ושגיא, אופיר בכם וגאווה אהבה מלאת היתה שסיגל בטוחאני ומתפתחים... במה ובמי שאתם. סיגל תהיה חסרה לנו תמיד.