אזכרה 2015 נכתב ע"י ליאורה
אוחתי היקרה,
כבר 6 שנים אחרי לכתך, ולמרבה הפלא החיים ממשיכים: אופיר ושגיא גדלו
לתפארת. אני בטוחה שאת גאה בהם. גם תמיר מתפקד למופת. אבא בסדר גמור,
אמנם מתלונן מדי פעם על כאבים ברגליים, לאחרונה גם בכפות הרגליים, אך הוא
איתר בעצמו את מקור הכאב. אספר לך על כך בהזדמנות אחרת. כבר מדמיינת
לשמוע את צחוקך כשתשמעי את הסיפור. גם אצלי הכל מצוין. אני אמא גאה לגיא
אלה ועידו שעושים חיל כל אחד בדרכו.
כולנו קרסנו וקמנו. המשכנו ללכת, בורחים מן הגעגועים, אל החיים. אני החלטתי
להמיר את הכאב שבגעגוע למתיקות כמו זו של מנגינה נפלאה שנוגנה פעם, שאני
ממשיכה לפזם אותה בלב. היום אני רוצה לשתף את הנוכחים לא בכאב, כי אם
בהדהוד המתוק של אותה מנגינה.
התמונה הראשונה שעולה מול עיני היא של תינוקת צחקנית שזוחלת על הרצפה.
אני משתעשעת במתנה הנפלאה שקיבלתי בדמותך, ואת צוחקת וקוראת לי "איה",
שם החיבה הראשון שלי.
בתמונה השניה את בת 4. מכנסיים קצרים סנדלים אדומות ושיער מתולתל כהה
אסוף לקוקו. שחומה מהשמש הקיצית. אמא ואוניו, השכנה ההונגריה מלמעלה
מתבדחות ביניהן ומכנות אותך "גב' מרוקו" בגלל גוון העור הכהה שכל כך זר לגנים
הפולניים- בולגריים שלנו. אני מביטה בך כולך עטופה במתיקות, אשר גם יריבות
בין אחים אינה יכולה לעמוד בפניה.
בגיל 5 אני מלווה אותך לגן כל בוקר. גן אילנה, אם אני זוכרת טוב. ליד גן מתניה.
יש ילד בגן שמציק לך. אני מלווה אותך פנימה וגוערת בו, ולך אני לוחשת באוזן:
"תרביצי לו בחזרה, כמו שאינך מפחדת להחזיר לי, ובשום אופן אל תבכי!!!" אך
העצות שלי נופלות על אוזן שברירית ומפוחדת, והמנוול הקטן קולט את זה.
שנה אח"כ את בכתה א'. חוזרת הביתה עם מטבע של חצי לירה. אמא שואלת
מאיפה הכסף, ואת מספרת שחברה מהכיתה הציעה לך חצי לירה עבור אחד
מהצבעים בקלמר שלך. את לקחת ממנה את המטבע, שברת את הצבע ל-2
והושטת לה חצי. אמא שומעת את הסיפור, צוחקת ואומרת לאבא: "זאת כבר תדע
להסתדר בחיים".
זוכרת את שתינו חולקות חדר אחד, שוכבות במיטות המסודרות בצורת ר , וכך
ראש אל ראש פטפוטים וצחקוקים אל תוך הלילה, הנקטעים לסירוגין ע"י נזיפותיה
אמא: "שקט! תלכו כבר לישון!"
החופש הגדול מגיע עם משחקי תופסת ממטרות, אנו חוזרות הביתה רטובות מכף
רגל ועד ראש, נוטפות טיפות על הרצפה המבריקה של אמא.
חברות מתפתחת ביני לבין אורנה השכנה מלמטה למגינת ליבה של אמא.
"השפעה לא טובה" לדבריה. יחד איתה אנחנו דופקות על דלתות השכנים ובורחות.
ואז מגיע אירוע הקיץ שכל כך חיכינו לו- שבוע אצל סבתא וסבא. שבוע של
התענגות על המרחב הכפרי, השקט האינסופי, ההשתרעות על הדשא בצל עצי
הברוש לקול המית היונים, קרטיב של מיץ פטל, קומפוט או אשכול ענבים הישר מן
הגפן שבחצר. מתלוות כל אחת בתורה לסבתא למסע רכוב על אופניים למכולת של
הקריה, יושבות בבריזת ערבית על המרפסת ומציירות בצבעי מים, וכשאף אחד לא
שם לב, מטפסות לגג כדי לראות מגבוה את כל מה שאי אפשר לראות מלמטה.
את חופש חנוכה 78' אנחנו מבלות במיטה. את מתארחת בחדר שלי: אני עם גבס
ברגל שמאל, ואת עם חום גבוה. אבא ואמא בעבודה. את מבקשת כוס מים, ואני
מקפצת בשמחה על רגל אחת למטבח, ממלאת כוס ו...פתאום נוחתת עלי תובנה
שאי אפשר לקפץ בחזרה עם כוס מלאה במים. מזעיקה אותך למטבח בקריאות
"סיגי, בואי מהר! אני נופלת!" מרגישה כל כך חסרת תועלת שזו כבר סיבה מספקת
בשבילנו כדי לצחוק.
הזמן עובר ואת גדלה להיות נערה יפהפיה. דנה וענבל הופכות להיות חלק מעולמך
וחלק מהנוף הקבוע שלנו. אגב, נוף מרהיב ביופיו. יום אחד את מכריזה: "מהיום
שמי סיגל ולא סיגי". אנו מביטים אחד בשני במבטי "מה היא מבלבלת בראש?",
אך את בשלך, מקפידה להגיב רק כשפונים אלייך בשמך החדש סיגל. סיגי שהכרנו
הולכת ונמוגה עם הילדה הקטנה, וסיגל החדשה, האישה הקטנה תופסת את
מקומה.
בתיכון את עושה חיל בכיתת הגאונים: 2 בנות יחידות, את ותמרי מוקפות
במתמטיקה מוגבר, בפיזיקה מוגבר ובחבורת חנונים. לא מפתיע שגם התפוח שלך,
אופיר, לא נפל רחוק מהעץ. באותה תקופה, שנתיים לאחר ההתפכחות מפנטזיית
ההצטרפות לגרעין הנח"ל, מהחלום לחלוב פרות ולעבוד בפלחה, אני מחליטה,
לשמחת ההורים להירשם לטכניון. שתינו לומדות מתמטיקה ביחד- את לבגרות ואני
למבחני הכניסה. את המורה ואני התלמידה. כמה טוב שיש גאון במשפחה.
והמנגינה הזאת נמשכת ונמשכת. רובכם מצטרפים בשלב זה או אחר, מכירים את
המשכה, כל אחד ואחת מהזוית שלו או שלה, הופכים להיות חלק ממנה עד שביולי
2009 היא מגיעה לסיומה. אך למרות שסיימה להתנגן, אתם מוזמנים להמשיך
ולפזם אותה. להתענג על מתיקותה בכל רגע של געגוע.