כותבים לסיגל

כתב: תמיר כבירי

סיגוש האהובה,

למרות הזמן שחלף, שנתיים, עדיין בלתי נתפס שאת כבר לא איתנו (פיזית), שאי אפשר להרגיש אותך, לשוחח איתך.

לפעמים כשאני חולף ליד קרית שאול אני לא מבין איך יכול להיות שאת שם, מה יש לך לחפש שם, נראה כאילו זה משהו זמני, בר חלוף, כמו חלום שאפשר להתעורר ממנו, אבל לא, לעיתים גם מתפכחים ומכירים במציאות הקשה.

זה מדהים איך לעיתים ההיגיון והרגש נעים בקווים מקבילים. הראשון מבין, השני מסרב לקבל.

יחד עם חוסר היכולת לתפוס שאת איננה, מלווים גם כעס איך זה קרה דווקא לך, למה זה מגיע לך ולנו, היינו משפחה שהיה לה הכל...

הטיול האחרון שלנו לברלין (6/2009), פחות מחודש לפני שנפטרת, היה כל כך מושלם, כנראה יותר מדי, מושלם כטיול פרידה. בטיול הזה הרגשנו שהכל טוב ושלם, הכל מסתדר, שיש לנו משפחה נהדרת, זוגיות טובה, והסתכלנו כל הזמן קדימה. כשחזרנו, כבר תכננו וארגנו את הטיול המשפחתי להולנד. לטיול זה נסענו, אופיר, שגיא ואני בלבד, לאחר שנה, בקיץ 2010.

אומנם את לא נמצאת איתי פיזית, אך בליבי ובמוחי את נוכחת כל הזמן, דומיננטית כפי שהיית. כל החלטה כאילו נעשית אוטומטית: מה אני חושב, מה את חושבת ומה היית עושה.

כל שמחה אצלנו מהולה גם בעצב, מדוע רק אני זוכה לזה, עצוב שאת אינך לחוות, לחגוג, לשמוח ולרוות נחת מאופיר ושגיא (ויש הרבה נחת מהם).

העצב כ"כ גדול איך הפסדת עוד שנים רבות ומאושרות, איך אופיר שגיא ואני הפסדנו אמא ורעיה נהדרת שתחסר תמיד, משפחה שהפסידה, חברים שהפסידו חברה טובה.

ההפסד של הילדים לחיבוק החם שלך, לליטופים העדינים, לאמא שתמיד יודעת לעשות את המעשה הנכון, שהייתה יכולה להמשיך להיות המדריכה הכי טובה שלהם לחיים, מה ואיך לעשות, להבחין בין הנכון ללא נכון, הטוב והפחות טוב, העיקר והתפל, והמינון הנכון לכל דבר.

ההפסד שלנו לזוגיות טובה וארוכת שנים, זוגיות שהגיעה באופן טבעי, לא שמנו לב איך שכמעט מההתחלה, תפקדנו כגוף אחד. לאורך כל השנים פרגנו ותמכנו אחד בשני. הרגשנו שיחד אנו מסוגלים לכל.

כל מה שהענקת לנו וציידת אותנו השתמשנו ואנו משתמשים גם כיום כדי לנסות ולשרוד את התקופה מאז שהלכת מאיתנו. שגיא עלה לכיתה א', תקופת מעבר שכשלעצמה אינה פשוטה, הצליח יפה בכיתה א' ובכתה ב', קיבל תעודה שהכל בה שולט היטב ותשבוחות מהמורה והתחיל להחליק על סקייטבורד (עושה 'אולי' ו'שביט'), אופיר ממשיכה להתעמל במרץ וזכתה פעם נוספת באליפות ישראל, התחילה לנגן על פסנתר וכ"כ נעים לשמוע אותה, ובנוסף לצופים, כיוון שיש לה "הרבה" זמן פנוי, פעילה במועצת תלמידים. כ"כ קשה לעבור את התקופה הזאת ואני מניח שלולא את היית אמא שלהם לא היה ניתן לשרוד את התקופה.

עצוב שאת לא כאן כדי להינות מכאלו ילדים מקסימים ונהדרים, והכי חשוב, ילדים שמחים.

אני מצליח לנהל את חיי היום יום תוך חשיבה והתנהלות שבה משוקללים גם מה אני חושב וגם מה את היית חושבת ועושה. חשוב לנו להיות משפחה שמחה ומאושרת, החיים את החיים בצורה מלאה, מתמודדים, חווים, ומצליחים לממש את מה שטמון בנו. אנו יודעים שכך היית רוצה שנמשיך את חיינו. אבל בלב אנו מרגישים שזה לא הוגן שנזכה לכל מה שאת כבר לא תזכי יותר.

קשה להאמין שבמקום להמשיך ולחיות יחד ולהסתכל קדימה ולהנות אני מקים אתר לזכרך.

במבט לאחור, נראה כאילו האחריות לא משה ממך גם ברגעים והימים האחרונים.

הצלחת להחזיק מעמד כל הדרך באמבולנס רק כדי שנראה אחד את השני בכניסה לחדר המיון ולו לכמה שניות, החזקת מעמד ארבעה ימים, אפילו ללא הכרה כדי לאפשר לכולם לבוא ולהיפרד, ובמיוחד למשפחה הקרובה, לאופיר ושגיא שזכו לגעת ולתת נשיקות פרידה.

כשהבאתי את אופיר ושגיא לבית החולים לראות אותך ולבקר (בפועל להיפרד) דאגתי להגיד להם שאמא מחוברת למכשירים שעוזרים לה לנשום, כדי שיזכרו תמיד את אמא כמו שהיתה, יפה ומחייכת. וכך אנו זוכרים אותך. כפי שהיית תמיד.

התזכורות לכך שאת איננה מתקבלות יום יום בין אם בדרך של שגרה או באירועים מיוחדים. הרבה דברים שעושים ביום יום מזכירים איך את היית עושה, איך היינו עושים ביחד, מקומות שהיינו ובילינו, סיטואציות בהן אני חושב מה את היית עושה, מה היתה דעתך. הנסיעות לחיפה תמיד מעלות זכרונות, איך הכרנו, מה עשינו כסטודנטים, איך נהגנו לבלות, איך כל החיים היו לפנינו, איך ישבנו מתחת לבית שלך בקיץ ושוחחנו במשך שעות. אי אפשר שלא להזכר, ובכל פעם להתפלא מחדש, איך הצלחת ללמוד, תמיד במיטה, בהתחלה בישיבה ובהדרגה לתנוחה מאוזנת עם הקלסר באלכסון, ממרקרת, עד שנרדמת עם הקלסר....

לא מזמן עליתי יחד עם הילדים לאוניברסיטת חיפה להראות להם היכן הכרנו.

היינו משפחה שלמה ומאושרת, שיש לה הכל. היום החיים כבר לא אותו דבר, תמיד יש משהו חסר, במיוחד באירועים טובים ומשמחים נזכרים כמה את חסרה.

האתר לזכרך מביע את כל מה שאני חש כלפיך - אהבה, הערכה, גאוה – וכן את תחושות הגעגוע והעצב.

גם אחרי שנתיים, העצב והכעס לא השתנו, ואי אפשר להאמין שאת לא חוזרת יותר.

מתגעגע,

אוהב תמיד,

תמיר

יוני 2011

כתב: שגיא כבירי

אמא, אני מתגעגע אלייך הרבה.

אני זוכר איך היית רכה, את העור הרך והעדין שלך.

אני זוכר איך היית מלטפת אותי לאט ובעדינות.

אני זוכר את התלתלים היפים שלך ושהיית יפה מאוד.

אני זוכר את הברכות לשבת שלום שהיינו מכינים ביום שישי בגן.

הכי לא הייתי רוצה שתמותי והייתי פשוט רוצה שזה לא יקרה לך ושאהבתי אותך הכי בעולם (חוץ מהמשפחה).

היה כיף לעשות איתך דברי אומנות, לבשל ולשחק יחד, היה כיף לטייל לכל מיני מקומות ולבלות.

הייתי רוצה שתראי את כל היצירות שעשיתי בבית ספר.

וביום ההולדת אני גם עצוב כי את איננה וגם ביום הולדת של אופיר וגם שאבא לא יכול לחגוג יום נישואין.

אני מתגעגע אליך ובא לי שתחזרי.

אני לא מאמין שנפטרת ולא תחזרי.

שגיא

מאי 2011

כתבו: גבי ומשה כבירי

סיגל, כלתינו האהובה

פיסית אינך עמנו יותר אך רוחך נמצאת אתנו כל הזמן.

זוכרים אותך, את חוכמתך הרבה, את כישורייך ואת היצירתיות הרבה שבה ניחנת.

יכולתך לשלב בין הצלחתך והשקעתך בעבודה ובין הכשרון לנהל את המשפחה, ראויים להערצה. הכל בנעימות, בשקט, בשלוה, אך יחד עם זאת בידיעה ברורה מה עלייך לעשות ובבטחון רב.

לא פלא שתמיר בעלך ובנינו, כל כך העריך אותך והיה קשור אליך.

לא פלא גם שהקמתם יחד משפחה לתפארת וילדים בריאים בנפשם ומלאי אושר ושמחה.

לא פעם שוחחנו בינינו כמה התמזל מזלו של תמיר על שנשאך לאשה, כמה יפים ומלאי הבנה היחסים ביניכם, זוגיות לתפארת.

גם אנחנו נעזרנו מידי פעם בעצותייך החכמות והיינו גאים על כך.

אכן האבידה קשה.

נזכור אותך תמיד.

גבי ומשה כבירי

חיפה 6/2011

כתבה: דנה בן ארצי

סיגוש שלי,

"אחרי הכל את שיר,

לא עוד בשר ודם,

לא עוד אישה חיה,

אבל את שיר קיים.

והוא עטוף מילים,

מילים ומנגינה,

וקצב מסוים,

אחרי הכול -

את שיר קיים"

זהו השיר שכל כך אהבת

עוד כשהיינו ילדות,

בנות 11 או 12

אני זוכרת את הצמרמורת שחשתי אז מהמילים של שלמה ארצי...

חברות טובות, הכי טובות

כמה היינו צוחקות.... על אנשים וילדים ומורים ומצבים

ועל עצמנו,

ושרות המון...

אפילו סיסמה הייתה, ומספרי מזל ומגילה על נייר קלף, החתומה בדם, שהוטמנה עמוק באדמה

בשדה של רוממה. נוף ילדותנו.

שנים של קירבה כל כך גדולה

שנים משמעותיות, בהן גדלנו וצמחנו,

השנים שעשו אותי למי שאני היום.

כל כך הרבה ממך קיבלתי,

כל כך הרבה נתת לי,

החוכמה שלך, תשומת הלב לפרטים, הרגישות, הפרקטיות והמיקוד

קולטת הכול כל כך מהר

תמיד יודעת איך ומה לעשות.

ותמיד יש על מי לסמוך.

והיום,

כבר שנה וחצי בלעדייך

ואני רואה את שתי בנותינו

גם הן בנות 11 או 12

וגם הן חברות טובות ומתגלגלות מצחוק...

ואני רואה אותנו.

אז אני שמחה כל כך ועצובה כל כך

ובעיקר - כל כך מתגעגעת...

וכשאני שומעת ברדיו במקרה

או שמה לי בדיסק שבמכונית,

את השיר שלך

"אחרי הכל את שיר..."

עולה בי שוב אותה צמרמורת

ומחזירה אותי לילדותנו

וגם

ליום הזה בחודש אב, באיכילוב,

בו שכבת מחוסרת הכרה

עם פנים מוארות ונקיות מאיפור,

כששרתי לך את השיר כולו

וחיכיתי כל כך שתצטרפי אלי, כמו שעשית תמיד

כמו אז

כשהיינו בנות 11 או 12

החברות הכי טובות...

סיגוש,

אוהבת אותך,

אהבתי תמיד,

את חלק ממני

ובשבילי -

תמיד את שיר קיים.

דנה

כתבו: זיקה מנקין וצבי ברד

כמה מילים על סיגל היקרה,

הכרתי את סיגל בתור נערה חמה, נעימה ובוגרת, ראתה בנו חלק מהמשפחה ותמיד נתנה הרגשה טובה של חום ושייכות.

כל שנה היינו נפגשים בראש השנה וליל הסדר וראיתי את התפתחותה מנערה לאישה צעירה, לנשואה טרייה ובהמשך לאם האוהבת את בעלה וילדיה.

גאוותה בילדיה, אופיר ושגיא, ברוכי הכישרונות, מילאה אותי בעונג ותמיד היו עמה סיפורים מצחיקים, אנקדוטות וצחוקה המתגלגל עדיין נשמר בזיכרוני.

סיגל גילתה אחריות ודאגה רבה להוריה. המסירות שדאגה לצורכיהם ראויה להערכה ואני מאחלת לכל הורה שיזכה לילדה כזו.

מותה בגיל כה צעיר וללא שום התראה היווה טרגדיה נוראית לכל מי שאהב אותה והכיר אותה. יהי זכרה ברוך.

זוכרים ואוהבים,

צבי וזיקה

יוני 2011

 

כתבה: גליה קמיני (כבירי)

סיגל, גיסתי,

עברו כמעט שנתיים ועדיין אינני מאמינה.

זוכרת היטב את אותו יום שני, שתמיר התקשר לאימא שלנו ואמר שתבוא להיות עם שגיא ואופיר כי נפלת בעבודה. השעה הייתה 21:00 בערב וגבי ואני (אבא שלנו היה בעצמו בבית חולים) "טסנו" ל"איכילוב". בדרך ביקשנו מיריב שייסע להיות עם הילדים ואנחנו הגענו אלייך ואל תמיר, בעלך המסור.

למרות שהיית מחוברת למכשירים, הייתי בטוחה שבעוד רגע את מתעוררת ומיד מתחילה לתת הוראות, כהרגלך. היית, כמו תמיד, כל-כך שלווה, שלי, אישית, לא היה ספק שהכול יחזור לקדמותו. קדמותו, זה אומר, שבכל שאלה, בעיה, התלבטות, מתייעצים איתך ורק כך פועלים.

עוד בתחילת הדרך, שאת ותמיר הייתם חברים, שמחנו מאוד שאת היא זאת החברה של אחי. כשחזרתי מארה"ב והלכתי לחפש דירה להשכרה, את זאת שבאת איתי ואמרתי שאם את ממליצה על הדירה ואם השותף עושה עלייך רושם חיובי- אז סימן שכדאי לי "ללכת" עם זה. בהמשך, התייעצנו רבות בעינייני הילדים וכשאני נזקקתי לרופא או ניתוח- רק את היית הכתובת כדי לתת הנחיות מה עליי לשאול ואיך עליי לנהוג.

ביום שישי, שלושה ימים לפני המקרה הנורא, אבי אושפז בבית חולים. התקשרתי אלייך, בנוכחות הרופא במיון, כדי שאת תשמעי מה הרופא אומר, שאת תשאלי את השאלות הנכונות ורק לאחר שאמרת שהנימוק משכנע נרגענו כולנו, אני והוריי.

סיגל, זכורות לי שיחות הטלפון הארוכות שלנו, הצחוקים וגם הטיולים המשותפים. בתמונות רואים, למשל, את הטיול שלנו לאגם החולה ולאחר מכן השייט בעכו, רואים את האושר של ילדייך ואני יכולה לספר לך שרואים את ההשקעה הרבה שלך בילדייך ואת הבריאות הנפשית שלהם. רואים את האמביציה של אופיר, את ההצלחות שלה, את הזכיות במקום הראשון ורואים את הפעילויות שלך עם שגיא- היצירתיות, הכנת העוגות ואת שמחת החיים שלו.

סיגל, אני זוכרת היטב את אחת השיחות טלפון שלנו, שאני קיטרתי על אחי ואת אמרת לי איזה איש משפחה למופת, איך הוא עוזר, תומך ומגונן. סיגל, כרגיל צדקת!

סיגל, את חסרה לנו מאוד,

חושבים עלייך רבות,

אוהבים ומעריכים מאוד,

גליה,ירדן ועומר

כתבו: שושנה ויוסי דין

לזכרה של סיגל

סיגל הצטרפה למשפחתנו – משפחת דין בהיותה חברה של תמיר ולאחר מכן אשתו.

תמיר היה נכד יקר להורינו פנינה ונפתלי שליווהו בגדילתו כילד ובבגרותו כנער ולאחר מכן כסטודנט.

מה רבה הייתה גאוותם כשהתבשרו על בחירת לבו סיגל .

לצערנו אמנו פנינה לא זכתה להשתתף בשמחת כלולותיהם, אולם אבינו נפתלי ייצג גם אותה וזכה לשמוח בשמחתם.

ליווינו את הזוג הצעיר, שמחנו עם התקדמותם בחיים ועם התרחבות משפחתם והולדת אופיר ולאחר מכן שגיא – משפחה מלוכדת לתפארת, פעילה מאוד, מטיילת ,דואגת להתפתחות הילדים והעיקר

משפחה מאושרת לתפארת כל המשפחה.

ראינו את סיגל בהצלחתה בעבודתה במכבי שירותי בריאות, ועל כך הייתה גאוותנו ושמחתנו.

לצערנו הרב נחתה הבשורה המרה על התמוטטותה הפתאומית שהכריעה את סיגל בבת אחת.

סיגל בחייה רכשה חברים רבים והערכה רבה לפועלה – חברים שליוו אותה בדרכה האחרונה ומלווים את תמיר, אופיר ושגיא לאחר לכתה.

מורשתה של סיגל ממשיכה בדמותו של תמיר היודע לדאוג לשמר את זכרה ולדאוג לצרכי אופיר ושגיא - ובהשקיפה על כך ממרומים אנו בטוחים שהיא גאה ושמחה על כך.

תהיי נפשה צרורה בצרור החיים, נזכור אותה לעד.

שושנה ויוסי דין

כתבו: צביה ומשה דין

סיגל כבירי ז"ל,

את סיגל פגשנו לראשונה אצל אימי - פנינה ז"ל.

היה זה בעת שתמיר הביא אותה להכיר את הסבתא והסבא בתל מונד ואת הדודים.

התרשמנו ממנה מאוד, גם אימי ואבי זכרם לברכה התאהבו בה ממבט ראשון.

ראינו בחורה רצינית, שקטה, עם חיוך מקסים.

שמחנו מאוד על הבחירה של תמיר - ועל בחירתה של סיגל בתמיר שלנו.

עם הזמן הסתבר לנו שאכן לא טעינו.

לכל מפגשי המשפחה הגיעה סיגל בידיים מלאות.

הסלט המיוחד שלה היה לשם דבר וכולם חיכו לטעום.

בשיחות עימה ניתן היה להבין שהמשפחה - הילדים והבעל - ממלאים את עולמה - בנוסף לעבודה.

סיגל מיעטה לדבר על הצלחתה בעבודה.

עם חיוך מקסים ובשקט רב רק ענתה על שאלות ההתעניינות שלנו.

ממכרים שעובדים ב"מכבי" שמענו על התרדמותה בעבודה ועל פעולותיה הנוספות (כמו הטיולים לעובדים, ימי הולדת וכו').

סיגל הייתה בעינינו דמות וסמל לאשה בעלת משפחה המשקיעה את כולה למען האחר - משפחה וחברים - ומוכנה לסייע בכל עת שנדרשה.

פטירתה של סיגל הייתה עבורינו הלם רציני.

במהלך ה"שבעה" שמענו עליה עוד הרבה דברים שלא הכרנו.

מסתבר שתרומתה לחברה הסובבת הייתה גדולה בהרבה.

נזכור את סיגל החייכנית, השקטה, הרצינית - בעלת לב הזהב.

יהי זכרה ברוך.

צביה ומשה דין

תל מונד

כתבה: רינה יוסף

‏04 יוני 2011

הי סיגל,

תמיר מקים אתר באינטרנט לזכרך והוא ביקש שאכתוב כמה מילים שיהיו באתר. את יודעת, שאם הילדים ירצו לקרוא ולדעת עוד, ושאנחנו נוכל להיזכר במה שנדחק מתחת לשגרה הצפופה.

אני מנסה להיזכר היכן נפגשנו. לדעתי, זה היה במשרד של יוסי גבעתי, הממונה (לשעבר, לשעבר) על התקציבים במכבי. לשתינו זו הייתה עבודה חדשה. אם אני לא טועה את עבדת קודם בבית חולים "כרמל" ואני הגעתי מבית חולים "סורוקה".

מונית לתפקיד של חשבת מחוז דן (לפני שהגדרת התפקיד שונתה ל"מנהלת כספים" ולפני שמחוז דן נעלם ממפת המחוזות של מכבי, כשאוחד עם מחוז המרכז). אני הייתי חשבת מחוז הנגב (לפני שהפך למחוז הדרום). הרבה שינויים קרו במכבי...

מתנצלת מראש על האזכורים הרבים של "מכבי", אך זה היה הרקע של החברות שלנו.

הרבה מהשיחות היו "תוך כדי" תוך כדי ישיבה/כנס/מפגש מנהלי כספים.

בהתחלה היה עומס עבודה גדול , מכיוון שהיה צריך לצור יש מאין, כי התפקיד קודם לא היה קיים, אך במשך הזמן התפנה שוב מקום לדברים נוספים.

פתחת תחביב ציור ועבודות על עץ ואני זכיתי בחמסה עם שני מלאכים מפרי יצירתך (אחר כך התלוצצנו, כי אמרת שבזכות זה ילדתי תאומים). אמרת שמאוד כייף לך לצייר. היה שלב שהשתעשענו ברעיון שתאיירי ספר ילדים שאני אכתוב.

אחר כך הגיעה הכמיהה לילדים (זה היה לפני שהם נולדו). אני זוכרת שהיינו יושבות בכנס מנהלי רכש (אם אני לא טועה) במלון בזל בתל אביב ומתכתבות על הניסיונות להיכנס להריון. בסוף זה הצליח לנו.

אני נכנסתי ראשונה להריון, וכשסיפרתי לך שיש לי בבטן תאומים, נכנסת לחרדה – שמא זה יקרה גם לך. לא עזרו כל צפירות ההרגעה שלי, עד שלא ראית באולטרא סאונד שיש לך עובר אחד לא נרגעת.

הלידה של אופיר הפכה אותך למאושרת. אני זוכרת המון שיחות בהן דיברנו על הילדים. את היית מאוד גאה באופיר. תמיד ספרת כמה שהיא חכמה ,דעתנית (מסובבת את תמיר על האמצע הקטנה שלה) ויפה . וכשאופיר גדלה ספרת על החוגים והאתלטיות שלה.

כששגיא נולד, הסתובבת כמו טווס גאה עם התמונות שלו, ותמיד כשדיברת עליו - חייכת.

עם הזמן נמאס לך להיות מנהלת כספים במחוז (כמה אפשר לעשות עוד מאותו הדבר) והתקדמת לתפקיד במטה. מבחינות מסוימות בהתחלה לא היה לך קל, אך לאחר תקופה קצרה, הצלחת להשתלב יפה והפכת להיות "מרכז העניינים" של מנהלי הכספים. בזכות מעלותייך הרבות גם זכית להיות מוערכת על ידי הממונים עלייך.

עם כל העומס של ניהול חיי השגרה (עבודה משפחה), אני זוכרת את הדאגה שלך גם להורים שלך ולמצבם הבריאותי.

דיברנו על כך שיש אנשים שמרגישים אחריות לטפל בכולם ו"לסדר את העניינים", ואת מאותם האנשים.

בשיחה האחרונה שלנו ספרת לי שאופיר מגלה סימנים של גיל התבגרות, ושקשה לך לעשות אמבטיה לשגיא בגלל הברכיים. שיחה שגרתית. כמה שהשגרה שבירה.

את מאוד חסרה.

רינה, שנטי בשבילך.

כתבה: חיה דויטש

זמן רב חלף מאז לכתה של סיגל מבלי שוב, כמעט שנתיים, והמחשבה על כך מצערת ומעציבה אותי.

סיגל היתה בחורה חכמה, מבריקה, מחושבת ומתוכננת, ויחד עם זאת דואגת, אכפתית ואימהית.

שיחות רבות היו לי ולסיגל, החל מגידול ילדים, וכלה בשאיפות אישיות פרטיות למימוש עצמי של ה"אני" של כל אחת מאיתנו.

לא אשכח שסיפרה לי כי לקראת גיל 40 היא מתכננת ללמוד לרכוב על אופנוע/טוסטוס.

היא לא קידמה את הרעיון (למיטב זכרוני עשתה נסיעת ניסיון אחת וזהו), ולא מסיבות של זמן, כסף או תירוצים אחרים,

אלא כי בהיותה מחושבת, היא רצתה להשאיר את החלום בגדר חלום. כמו תכנית מגירה, שאיפה לעתיד. שיהיה למקרה הצורך...

בשיחות הפרטיות שלנו שוחחנו כל אחת על ילדיה, על אפשרויות לקידום הילדים, לשיפור היכולות, הזיכרון והדידקטיות.

בזכותה של סיגל ובעצתה, רכשתי משחקי חשיבה ( "חת-חתול", "סיימון משחק הזיכרון") אשר העסיקו אותי ואת סתיו שבתות רבות.

דווקא בימים אלו, כשברצוני להתייעץ עם מי שמכיר טוב את המערכת בה אני עובדת, היא חסרה לי יותר מכל.

חשוב לזכור שאהבת ילדיה ומשפחתה היתה תמיד לנגד עיניה, מעל הכל,

ולו היתה משאירה צוואה ליקיריה, אין לי ספק כי היתה חותמת אותה במילים: " שימרו על עצמכם והיו תמיד מאושרים".

אני מברכת את משפחתה באריכות ימים, שלא ידעו לעולם עוד צער, ושיצליחו ליישם את שאיפתה זו.

סגור לתגובות.