כתבו וספדו: עופרה וישראל לוי
לסיגל אהובתנו לנצח.
היית לנו לאור במשפחה.
דאגת לבריאותי ועזרת לי להתמודד עם מצבי.
הכל נעשה ברצון טוב ובאהבה גדולה.
דאגת גם לאבא שלך ויצרת קשר חם וקרוב עם אחותך ליאורה.
כל בוקר היית מתקשרת מהדרך לעבודה. היינו משוחחות על כל המטלות לאותו יום.
היית אמא למופת, ויחד עם תמיר דאגתם לילדים והענקתם להם אהבה במסירות אין קץ.
עבדת עד מאוחר, ולמרות זאת לא התקשית לחזור הביתה ולטפל בילדים החמודים בעזרת בעלך המסור והאוהב.
דעי לך שבעלך הוא דבר נדיר, וביחד איתו, אנו, המשפחה, נטפל ונעזור.
סיגל שלנו, את חסרה לנו כמו אויר לנשימה, וחסרה לנו שמחת החיים שלך, ההקשבה שלך, והאהבה שהרעפת על כולם.
קשה להאמין שזה מה שקרה. הכאב גדול וכבד מנשוא, ופשוט בלתי נתפס.
סיגל, יכולנו לדבר עלייך בלי סוף, אך לא נוכל להחזירך אלינו.
נשארו לנו רק הכאב והזכרונות.
אוהבים ומתגעגעים,
אבא ואמא
כתבה וספדה: ליאורה רותם
יום שני בלילה. אני עומדת ליד מיטתך. מלטפת, מנשקת, מחבקת. המגע כל כך רך ונעים. עורך חלק ומתוח כמו של ילדה בת 20. כל כך יפה ושלווה. מתוקה שלי.
כאילו עוד דקה תפקחי את עינייך ותאמרי: הי אוחתי, מה אנחנו עושות כאן.
מסרבת להאמין, מסרבת להיפרד. החיים האלה פתאום נראים בלתי אפשריים בלעדייך.
רק לפני שבוע וחצי חגגנו את מסיבת הגיוס של עידו. צחקנו כל הערב. כבר לא זוכרת למה, אבל לא הפסקנו לצחוק. שום רמז לבאות.
תמיד בשבילנו, בשביל כולנו, העוגן של המשפחה. נושאת את כל העולם על כתפייך. כל התלבטות, כל שאלה, כל בעיה – טלפון לסיגל ואפשר לראות את העניין כמסודר.
תמיד היית מבריקה, חכמה, ברוכת כישרונות, מהירה וחדת מחשבה, שרואה 10 צעדים קדימה.
כל חייך היו מאורגנים, מסודרים, מתוקתקים ומתוכננים מ-א' ועד ת'.
כל צעד מדוד ושקול. מתוך אחריות רבה. בהתחשבות גדולה בכל הסובבים אותך.
אז תסבירי לי בבקשה, איזה מין תכנון זה? לקום ולהסתלק כך פתאום באמצע החיים?
בלי להגיד שלום, בלי להשאיר רשימה מפורטת של הוראות והנחיות?
בלי לאפשר לי לומר לך שאני אוהבת אותך כל כך.
הלב נשבר לי כשאני רואה את ילדיך הקטנים, המקסימים, שכל כך אהבת והשקעתם בהם, את ותמיר יחד, כל כך הרבה אהבה ונתינה במסירות אין קץ.
הלב נשבר לי כשאני רואה את אמי החולה קוברת את בתה הקטנה, את אבי השבור שקובר פעם אחר פעם את יקיריו, והיום את בתו.
הלב נשבר לי לראות את תמיר שנותר ללא בת זוג, ללא חברה לחיים וללא אם ילדיו.
הלב נשבר לי על עצמי שנותרתי ללא אחותי, אהובתי. אחותי שידעה לשמח, שידעה לתמוך כשצריך, שידעה להעניק את העצה הנכונה, שידעה להעניק בטחון בעצם קיומה ונוכחותה החזקה.
לאט לאט, בהדרגה, אנו מגלים, בפחד, בייאוש, בתדהמה, בבהלה ובכאב שלא ניתן לתאר במילים, את גודל החלל הענק שהותרת אחרייך.
עדיין לא ברור איך נפעל כדי לנסות להחזיר את החיים למסלולם, אך אני היום ניצבת ליד קברך ומתחייבת בפנייך שאעשה את כל מה שביכולתי למען ילדייך, אותם אני אוהבת כאילו ילדתי אותם בעצמי, כאילו היו ילדיי שלי.
אעשה כל מה שביכולתי כדי לחזק את תמיר, בן זוגך המדהים, שגילה בימים אלה כוחות נפש, חכמה רגשית, רגישות וחמלה למכביר.
אעשה כל מה שביכולתי למען הורינו, אשר עושים תמיד מעבר לכוחותיהם על מנת שלא להכביד, ובו זמנית ממשיכים להעניק ולהעניק ולהעניק.
אוחתי היקרה,
מסרבת להאמין, מתקשה להיפרד.
אוהבת אותך לנצח.
כתב וספד: תמיר כבירי
סיגוש האהובה,
כמו שאת יודעת כותב גדול אני לא, ולא ידעתי איך להתחיל לכתוב למישהי שאני כל כך אוהב כבר 18 שנה, כמו ששגיא אומר אוהב עד השמש.
מאז שהתאהבנו באוניברסיטה הכל מסתדר לי כיוון שאצלך בסוף כל הדברים מסתדרים, לא יודע איך ולמה, זה פשוט אחד מהכישרונות הרבים שיש לך. הכל מסתדר.
אנו פשוט לא מצליחים להבין איך ומדוע קורה דבר כזה לאישה כל כך אופטימית.
אני רוצה לספר לכולם כמה חכמה היית, איזה מוח אנליטי שיודע לעבד ולפתור כל דבר במהירות, ולא חשוב באיזה תחום, אישי, חברתי ומתמטי.
זאת הסיבה שהיית מוצלחת בלימודים, מוערכת מאוד בכל מקום עבודה ובמישור החברתי והמקצועי, ולכן כל בני המשפחה נשענו וסמכו עליך.
כולם כאן יודעים כמה חברותית היית, כמה ידעת ליהנות ולבלות, לעזור כשצריך וגם להעמיד במקום בצורה נעימה אך ברורה.
לא כולם כאן יודעים על הנפש האומנותית שבך ועל היצירתיות שבה ניחנת. עבודות הציור על עץ שלך שמקשטות את ביתנו, בית הוריך, הוריי וחברים מעוררות התפעלות והערכה של כל מי שרואה אותם.
את פשוט ברוכת כישרונות, ואנו יודעים שכישרונות אלו נמצאים גם אצל אופיר ושגיא. לא סתם היינו צוחקים שאילו הילדים שלך.
אנו מאחלים לכל אחד שיאהבו אותו ויעריכו אותו כמו שאותך אהבו והעריכו כולם, כל בני המשפחה, חברים וחברים לעבודה.
העזרה שקיבלנו ממכבי מיום שני אחה"צ אינה ניתנת לתיאור. הדאגה לך, לטיפול בך והעזרה לבני המשפחה לא הייתה קורית לולא האהבה אלייך.
את תמיד היית הבסיס, התומך של כל המשפחה, המצומצמת והמורחבת. כולם נעזרו בך, רצו לשמוע את דעתך וסמכו עליך, במשפחה ובעבודה, כי בכל מקום השרית אווירה נינוחה ונעימה, כזו שכולם ידעו שהכל מטופל בצורה נעימה ועניינית ושאין מצב שלא ניתן לטפל בו. כפי שכבר אמרתי, הכל מסתדר.
כנראה שזהו הייעוד של מישהו בעל כישרונות כה רבים ושיכול להיות חזק עבור כולם.
כואב לנו מאוד שאת לא איתנו יותר, שלא תמשיכי ליהנות מהחיים, מהמשפחה, במיוחד מהילדים, מהחגיגות ומהמסיבות, הטיולים וההצגות ומכל ההנאות, קטנות כגדולות.
אי אפשר לתאר את הכאב על שלא תזכי לראות את שני הילדים שלנו גדלים. אופיר ושגיא ילדים חמים ואוהבים, טובים ונעימים, חברותיים ומוכשרים, עכשיו אני גם מבין למה אנו אומרים שכנראה הם הילדים שלך.
כואב לי ששגיא ואופיר יגדלו בלי אמא שהם כל כך אוהבים ושיכולה לתת ולהעניק להם כל מה שהם צריכים לחיים.
תחסר לי בת זוג שאני אוהב ושנעים לי איתה כבר 18 שנים, שמשלימה אותי בצורה כה מופלאה. תמיד אחשוב מה את היית רוצה, מה את היית חושבת ומה את היית מייעצת, וזה כבר התחיל מהרגע שהגעת לבית החולים.
אני ממש בטוח שלא נסתדר בלעדייך, אני פשוט לא רואה איך אפשר למלא חלל כל כך גדול שנשאר, אבל אני מבטיח להשתדל לעשות הכל בשביל הילדים שיישארו מקסימים, חמים ואוהבים.
כמו שאני מכיר אותך, אוהבת, דואגת חזקה עבור כולם ומחושבת, דאגת להיות חזקה ולהחזיק מעמד כדי שנוכל להיפרד.
אני מקווה שהצלחת לשמוע את הילדים ואותי מברכים אותך בבית החולים, נוגעים, מלטפים ואוהבים.
תמיד נזכור אותך מחייכת אוהבת, דואגת ותומכת.
אוהבים אותך עד השמש וכפליים,
שגיא, אופיר, תמיר וכל המשפחה
כתב וספד: עמוס פרידמן – בשם חטיבת התפעול במכבי שירותי בריאות
היום יום א' ,ה' במנחם אב, ארבעה ימים לפני ציון חורבן בית המקדש – ואנו עומדים מול ארונך מסרבים להתנחם. זה מספר ימים אנו מסתובבים אנה ואנה במסדרונות הבניין, מנסים לחפש תשובות לשאלות, מחפשים בדל של הגיון - ואין.
הדעת אינה סובלת תופעות בלתי הגיוניות ובלתי ניתנות להסבר. החיים לימדו אותנו להביא את הורינו בזקנתם אלי קבר. זה אך טבעי וזה דרכו של עולם. למדנו לדאבוננו גם ללוות חיילים שלא שבו מן הקרב. אך איך אפשר להסביר את לכתך בחטף, בדמי ימייך, בשיא כושרך, כשרק יום קודם ישבנו וחגגנו יחד? איך אפשר להשלים עם הכרח כה לא הגיוני, כשמוטל עלינו לאחוז באת החפירה ולהשליך רגבי עפר על קברך?
כולנו עומדים כאן מולך – ומתקוממים על רוע הגזירה!!!
זו היית את, ששימשת לנו כסמן ימני להיגיון במהלך עבודתנו המשותפת. את היא זו שדאגת לנרמל את חיינו המקצועיים: לשמור על התקציב שלא יגלוש, למצוא פתרונות מיידיים למצוקות כספיות. לשים הכול בקופסאות סדורות והגיוניות, לתאר בגרפים את רצונותינו, לחייך ולתת לנו מענה ברור, סדור, מנומק ומחושב. הכול היה כל כך הגיוני, ברור וחד – עד לרגע הנורא הזה שבו פקע מיתר במוחך, והנה אנו מחויבים לעשות למענך את הבלתי הגיוני ביותר: להיפרד ממך בטרם עת.
רק קיר דק הפריד בינינו. גב אל גב ישבנו. את צפית דרומה ואני מערבה. כך, דרך תווך צר, יכולתי לשמוע את פעימות חייך, את צחוקך ואת החיוניות בה ניתבת את פועלך. חדרך שימש מרכז חברתי, בעת שמחה ובעת מכאוב. כאן קיבל כל אחד מזור ועצה טובה, ובמבטך מקורזל השיער הייתה ניבטת החוכמה וההיגיון הצרוף.
עם לכתך , בקומה 6 - החיים לא יחזרו עוד לעולם כפי שהיו.
ימי ההולדת העליזים שכה דאגת לטפח ולקיים, מילות הברכה שביקשת לחבר לכל אחד מהחוגגים, הדאגה למתנות ולתשומת לב – לא יהיו עוד על פי דרכך.
רוני לא ישוב עוד לבקרך ואת כבר לא תשמחי לבואו. כן, קשה היה שלא לשים לב לחום ולחיבה שהייתה ביניכם – ובסתר ליבנו קינאנו בחברות אמת שכזו.
ארוחות יום חמישי שמביאות לקיצו שבוע עבודה לא יחזרו עוד. את, כמו אם אמיתית וגאה, מכנסת את עובדי המחלקה, וחיה מפרסמת את פרשת השבוע - ואתם חוגגים בשמחה ובצהלה. כן – כל זאת אני שומע מבעד לקיר הדק שהפריד בינינו ומשתאה איך את מצליחה לכונן יחידה מלוכדת ותוססת כל כך?
"פולניה" כך כינינו אותך – כי את הרי דואגת ומחבקת כמו התדמית הידועה של האם המיתולוגית. והנה אנו נוכחים לדעת כי קיבלת על עצמך את התפקיד בטבעיות רבה והכינוי הפך עד מהרה לסמלך המסחרי. כן אימא פולניה שלנו – גם זה נגמר לנו בחטף והשארת אחריך קומה יתומה.
ההיגיון מהתל בנו שוב ושוב – וממאנים להתנחם. כורים את קברך, מביטים איש ברעהו, לא מאמינים ושואלים – למה?
ותשובה אין - ולצערנו גם לא תהייה.
צר לנו עליך סיגל – נעמת לנו מאד בחייך. מותך משאיר אותנו ללא פשר וללא מענה. לכי לך לשלום וינעמו לך רגבי עפרך, כשאת מלווה בחבריך כאן סביב – הלומים, כואבים ודומעים ללא סוף.
לא נותר לנו איפה - אלא לספוק את כפינו לשמיים, לחרוק שיניים, להתריס אל מול הקדוש ברוך הוא על גזירת הדין, על חוסר הצדק ועל העוול של גזילת נפשך.
ואז – תעלה חרישית התשובה הכי לא הגיונית אותה צווינו לומר בעדך:
"יתגדל ויתקדש שמי רבא "– אמן.